אודות סניף עובדי האוניברסיטה הפתוחה

.

מ”אחרים” לסגל הוראה באוניברסיטה הפתוחה

.

הדימוי המקובל לאוניברסיטה הפתוחה, עבור מי שלא למד במוסדותיה, הוא של לימוד ממרחק. למידה עצמית בה נדרשת  משמעת עצמית גבוהה מן הלומד. זהו גם חזונו הבסיסי של המוסד- תואר אקדמי לכל אחד המוכן להשקיע בלמידה עצמאית. המציאות עבור מרבית הסטודנטים שונה לחלוטין. האוניברסיטה הפתוחה מעמידה לרשות הלומדים סגל הוראה (המורכב משתי קבוצות בלשון האוניברסיטה: מרכזים ומנחים) המעבירים לסטודנטים מפגשי הנחיה פרונטאליים בקבוצות למידה.

המנחים – הסגל שמעביר את המפגשים. המרכזים – המנהלים האקדמיים של הקורסים. כך קורה שמעל 80% מהסטודנטים באוניברסיטה לומדים בהנחייתם הישירה של המנחים  בסמסטר מלא בין 13 עד 15 מפגשים (בהתאם לקורס), ממש  כמו בכל מוסד אקדמי אחר. ההנחיה הישירה היא שהופכת את האוניברסיטה הפתוחה לפרויקט החברתי שהינה. תואר אקדמי לחרדים בירושלים המעוניינים להשתלב בשוק העבודה; לאימהות עובדות המצליחות לפרוס לאורך שנים את לימודיהן ולמי שלא סיים, שלא שרד את מערכת החינוך בדרך לתעודת בגרות. קשה לראות חלק ניכר מהקהלים הלומדים בפתוחה מגיעים אל התואר ללא הליווי האישי של המנחים בכ-50 סניפי האוניברסיטה ברחבי הארץ.

המפגש היחידי של מרבית הסטודנטים עם האוניברסיטה הפתוחה נעשה עם כן עם סגל ההוראה בלבד. הסטודנטים לא פגשו מעולם באנשי המנהלה, בנשיאה או בחברי הסגל הבכיר שאינם עוסקים בהוראה (בניגוד לכל מוסד אקדמי אחר).

יש דבר נוסף שמייחד את האוניברסיטה הפתוחה ומונע את הצבתה לצד שאר האוניברסיטאות. “האוניברסיטה הפתוחה” סירבה לאורך השנים לראות בצוות “המנחים” כבשר מבשרה. אותם מרצים שפוקדים את מרכזי הלימוד הארציים; אותם מרצים שחייכו מעל שלטי החוצות והבטיחו ללומדים באוניברסיטה הפתוחה כי “ילוו אותם כל הדרך אל התואר”. אותם מרצים הוגדרו במשך שנים בתלושי המשכורת של המוסד כ”אחרים”. תפקיד ללא הכרה. והשם המפוקפק בוטא כמובן ביחסי העבודה: החוזה של  המנחים סמסטריאלי. דהיינו, בכל סמסטר מרצי המוסד מפוטרים ומקווים לתעסוקה מחודשת. כל אותה עת מנהלת האוניברסיטה דרך פתלתלה של התחככות עם החוק: אם את מנחה ונמצאת ל”דאבונך” בחודש מתקיים להריונך בחופשת הסמסטר לא תועסקי מחדש. עבירה על החוק? לא ממש. פוטרת הרי בסוף הסמסטר בלא קשר להריון (או לתרומתך למוסד…). כך המשיכו במשך שנים מנחי האוניברסיטה ל”לוות את הסטודנטים אל התואר”, ללא יציבות תעסוקתית וללא רצף תעסוקתי.

גם מצבם של המרכזים במוסד אינו מזהיר: המרכזים מהווים אמנם חלק מן המוסד, אך היקף משרתם כפוף למספר הנרשמים לקורסים שבריכוזם. כלומר: האוניברסיטה מעודדת שיטת תמחור עפ”י “ראשים”: ירידה של שני סטודנטים בהיקף הקורס מוביל לירידה בהיקף המשרה. אם 198 סטודנטים נרשמו במקום 200, ירד היקף המשרה מ-שליש לרבע. מובן שכך לא ניתן לתכנן כלכלת משק בית.

מדוע לא התארגנו בעבר המנחים? מנחי האו”פ (האוניברסיטה הפתוחה) פרוסים בכל רחבי הארץ. מבוזרים לחלוטין, לא הייתה למנחי האו”פ האפשרות להתגבש כקבוצה. כ-900 מרצים מלמדים במרכזים השונים ולא באים במגע עם עמיתיהם. למיותר לציין כי כ”אחרים” לא הוזמנו המנחים לפעילויות במוסד. ניצני ההתארגנות החלו לפני שלוש שנים בכינוס הראשון בו האוניברסיטה (בצר לה) הזמינה גם את המנחים. מעל הבמה שיבחו נואמים מטעם ההנהלה את מסירות המנחים והגיבו לקריאות הביניים על תנאי ההעסקה בצקצוק לשון מזדהה והבטחה “לבדוק את הנושא”. למיותר לציין כי דבר לא קרה. לא מכיוון ההנהלה לפחות. מה שכן קרה הוא שבאותו מפגש, מתוך תחושת יחד ספונטנית, צמחה שותפות גורל והוחלפו כתובות המייל הראשונות. כניסת חוק הפנסייה הייתה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל: באותה דרך פתלתלה מפוקפקת ומוכרת מצאה האוניברסיטה דרך ייחודית לשלם לעובדיה, המנחים, את הפנסיה באמצעות הורדת שכר! זו דרך ההתנהלות אליה הורגלנו-החלטות חד צדדיות המרעות את תנאי ההעסקה שלנו. באותו זמן, פעלנו יחד מספר מצומצם ביותר של אנשים והתחלנו להחתים עובדים ולצרף אותם לארגון. זה לא היה קל: המבנה המנוכר שיצרה ההנהלה הביאה לחוסר תקשורת בין העובדים. כיתתנו את רגלנו לבאר שבע  וכרמיאל, רק בכדי לבשר לעובדים על הקמת הארגון ולחזור עם שנים שלושה מצטרפים חדשים. למרות העבודה הסיזיפית הצלחנו מקומץ מסור של פחות מעשרים איש להפוך לארגון יציג (מעל לשליש מן העובדים) ולגדול בהתמדה. לכל אורך הדרך “כוח לעובדים” העניק להתארגנות תמיכה מלאה בפן המשפטי, הארגוני ואף הרגשי.

פעולת ההתארגנות חשפה משקעים של קבוצות עובדים נוספות באו”פ. זמן קצר לאחר הקמתנו, חברו למנחים ציבור המרכזים, כך מצאה עצמה ההנהלה מול יחידת מיקוח רחבה ומאוחדת -“סגל ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה”.

החל מה- 5.10.08 החל המו”מ עם ההנהלה. דרישתנו הבסיסית הייתה שיפור תנאי ההעסקה של כל סגל ההוראה (לאור תנאי החרפה הנוכחיים) ועיגונם בהסכם קיבוצי כנהוג בכל האוניברסיטאות. לא קל היה להנהלה ולנשיאה החדשה פרופ’ חגית מסר-ירון ולהנהלה לעכל את העובדה שאותם “אחרים” התגבשו ככוח עבודה רחב. שנים של הרכנת ראש נרצעת מצד העובדים בוטאו בעמדות מתנשאות בתחילת הדרך: כבר למן הפגישה הראשונה סירבה ההנהלה לדון בדרך עיגון ההסכם (כהסכם קיבוצי או אחר) אלא רק בתוכן. לצוות המו”מ נאמר שעצם ניהול המו”מ עימם הוא בבחינת הטבה.

שבעה חודשים של מו”מ עקר חלפו. ההנהלה שמרה על עמדה חמקמקה בעניין ההסכם הקיבוצי. שלוש שביתות בנות יום לא שינו את עמדת ההנהלה. בשל כך, נאלצו לפתוח ב-19 לאפריל 2009 בשביתה ללא הגבלת זמן.

השביתה נמשכה שבעה שבועות ובמהלכה הושבתה כ-90% מהפעילות בכ-50 מרכזי הלימוד של האוניברסיטה הפתוחה ברחבי הארץ. התגייסותם של החברים לפעילות מורכבת כל כך, הבהירה להנהלה כי המו”מ עימנו אינו “הטבה” אלא הכרח מבחינתם וכי ארגון העובדים אינו מתכוון להעלם. השביתה הסתיימה לאחר שההנהלה קיבלה עליה את ההכרה בכך שלמו”מ יש תכלית אחת- הסכם קיבוצי. הישג לנציגות העובדים, הישג לפעילים שפקדו את מרכזי הלימוד מנצרת ועד באר שבע לצורך אכיפת השביתה, לעתים מול עשרות מאבטחים. אך ציון דרך זה, אינו מבחינת “הפי אנד”. נכונה לנו עבודה מרובה. המו”מ מתנהל בימים אלה במסגרת שיחות גישור בתיווכו של פרופ’ יצחק זמיר. כעת עלינו לצקת תוכן ולהגדיר מחדש עם ההנהלה את תפקיד המנחה והמרכז כך שהעובדים יזכו לתנאים להם הם ראויים כסגל הוראה ונוכל סופית להשאיר מאחור את מעמד ה”אחרים”.

אחרי שנים של פגיעה בזכויות סוציאליות ומניעת רצף תעסוקתי

סגל ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה נאבק עבור תנאי ההעסקה שלו

  • מעל 75% מהם מפוטרים בתום כל סמסטר!
  • היקף המשרה משתנה מדי סמסטר!
  • מעל 75% מועסקים שנים ארוכות ללא צבירת זכויות סוציאליות!
  • נשים מגיעות ללמד בחופשת הלידה מחשש שיאבדו את פרנסתן!
  • בכל האוניברסיטאות סגל ההוראה מקבל 12 משכורות בשנה ותנאים סוציאליים לרבות פנסיה. באוניברסיטה הפתוחה חברי הסגל מפוטרים כל מספר חודשים במטרה למנוע מהם צבירת זכויות סוציאליות!